"ארבעה או חמישה ראשי סלק אדומים, תוודאי שהם לא רכים מדי. צריך להוסיף חתיכת בשר, כזה שעושים ממנו גם צלי, וכמה עצמות, אבל תבדקי טוב טוב שיש בהן מארעך, כזה שאבא שלך הכי אוהב. נו, מה את עושה פרצוף? אם את לא רוצה בשר, אפשר במקום זה גם חתיכות של עוף, רגליים או שוקיים או גרוגרות ואפשר גם את כולם יחד, בכל מקרה חשוב שיהיה שומן. שוב פעם פרצוף?? השומן זה מה שנותן את כל הטעם! ואל תשכחי להכין גם הרבה בצל, חתוך לרצועות ומטוגן. את יכולה גם להוסיף תפוח אדמה או שניים, אבל אז צריך לאכול את המרק תוך שלושה-ארבעה ימים. נו, כי אחרת התפוח-אדמה מחמיץ את הכל. קצת לימון, קצת חומץ, פלפל, מלח וכמובן, סוכר. כמה? ככה, נו. כמה שנכנס.
מה פתאום את מוסיפה גם גזר? זה לא מתאים. ואת לא שמה בשר בכלל! טוב, אז בשביל מה רצית ממני את הרצפט, ממילא את עושה מה שאת רוצה. אצלנו ברוסיה לא שמו גזר, הבשר היה עשיר יותר וילדים הקשיבו בקולם של המבוגרים. שם היה כבוד, אבל הוא שכח לעלות אתנו ארצה.
אחרי שהכל יתבשל בסיר גדול, תפוח האדמה יהיה רך והסלק יצבע את הסיר כולו, תכבי את האש ותצנני את המרק. תגרדי את הסלק על הפומפיה, על המגרדת הגסה שלה, וישר אל תוך הסיר, שיהיו רצועות ארוכות ודקות ושהמיץ לא יברח. מה את נבהלת מזה שהידיים נהיות אדומות? תשפשפי אחר-כך עם קצת לימון, נו, אפשר לחשוב… עד החתונה זה יעבור.
הנה, ככה – רצועות בצל, חתיכות תפוחי אדמה וגרד סלק. גם הבשר כבר מתפורר מרוב שהוא רך. לכל החתיכות האלה יש שם, השם היחיד שיכול להיות להם. לחתיכות האלה אנחנו קוראים שמאטע'ס."*
את הנאום הזה ספגתי מסבתא שלי, כשניסתה נואשות ללמד אותי להכין בורשט. למרות האטריות-עם-קאשה המנחמות, הורניקי והקנישס הממולאים, קציצות העוף העסיסיות, הריבות-תוצרת-בית שמילאו את המדפים ועוגת התפוחים הטרייה שעד היום לא מצאתי לה מתחרים, הכוכב האמיתי בעיני היה הבורשט שלה.
היא התגאתה בכך שהיא ממוצא רוסי. שנים הייתי בטוחה שהמשפחה הגיעה לארץ מאזור מוסקבה, עד שיום אחד גיליתי שלא דובים ולא רוסים: המשפחה הגיעה מדרום-מערב אוקראינה, מאזור משופע בעיירות יהודיות מהסוג שכתב עליהן שלום עליכם. כששאלתי אותה, היא ביטלה את הגיאוגרפיה בהינף יד מזלזלת וטענה שהיא "מפרברי מוסקבה", שהרוסית בפיה היא "רוסית בדיאלקט מוסקבאי", ושזה מה שחשוב. במשך שנים, הפצירה בנו ללמוד רוסית "כדי שנוכל לקרוא את פושקין בשפת המקור". היא לימדה אותנו לשחק שחמט, ווידאה שאנחנו לומדים לנגן בפסנתר ולרקוד בלט, חקרה את התפתחות הקריאה שלנו בספרות הקלאסית ובדקה את טיב הידע שלנו בכל הקשור להיסטוריה של רוסיה. אבל את השפה, לא למדנו.
לפני מספר שנים, נסעתי לראשונה למוסקבה. לצד התבוננות בשחקני השחמט בפארקים, ההתפעלות מהבלט עוצר הנשימה בבולשוי, ההיסטוריה במטרו והעושר התרבותי ברחובות, חיפשתי את האוכל שסבתא שלי נהגה לבשל. לצד הורניקי, הקאשה והקנישס, מצאתי גם בורשט. שום דבר מכל אלה לא היה טעים כמו שלה, אבל היה משהו מנחם בזיכרון הטעמים והתרבות המוכרים.
בימים האחרונים אני מתבוננת במפה ועוקבת, כמו רובנו, אחר האירועים ברוסיה ובאוקראינה. אין לי ספק שסבתא שלי היתה סולדת מהמלחמה בכלל וממעשיו של פוטין בפרט, אבל באיזשהו מקום יש לי הרגשה שבדבר אחד היא היתה מסכימה אתו. גם היא חשבה שאוקראינה היא פרבר של מוסקבה.
מה שמחזיר אותי לבורשט. כשהמרק הלך והתקרר בצנצנת זכוכית גבוהה ורחבה, הוא היה נחלק באופן טבעי לשלושה חלקים. תחתית הצנצנת הכילה את ה'שמעט'ס'. בחלק העליון, סמוך למכסה, צפה שכבה עבה וזהובה של שומן. ביניהם, בדיוק באמצע, שכב לו הנוזל האדום, החמוץ-מתוק, שהיה המטרה הנכספת.
כמו בחיים, כמו במלחמה הזו. הסמרטוטים תמיד בתחתית, השומן צף מעל הכל, וכל השאר מנסים איכשהו לשרוד בין השניים.
*מתוך סיפור קצר: "בורשט" - פורסם בספר "רגע לפני שבת", הוצ. רכס אקדמי, 2014
Comments