אני זוכרת כל פרט מאותו הלילה.
יש לנו, בני האדם, מן מנהג שכזה, לשאול, להתפלפל, לצרף צירופים כדי ליצור משמעות. אנחנו נוהגים לשאול ולהיזכר ב"איפה היינו ומה עשינו" כשקרה אירוע מסוים – אחד המשעשעים שבהם היה כשלפני כמה שנים אחת מנכדותיי, בתה של בתי, שאלה בתמימות השמורה לילדה בת שנתיים-וקצת בלבד: "סבתא, איפה היית כשאמא נולדה?"...
השבוע ציינו את אחד האירועים האלה, שבהם אנו נוהגים לחזור ולשאול: איפה היית ומה עשית כשזה קרה - הלילה בו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.
אני זוכרת שניסיתי למצוא בייביסיטר. ידענו שרבים מחברינו יהיו שם. תמכנו בתהליך, ורצינו להצטרף ולהפגין את התמיכה הזו. הבייביסיטרים הקבועים שלנו תכננו גם הם ללכת. ניסיתי למצוא מישהו שישמור על שלושה קטנים – אחד מהם בן פחות משנה.
לא מצאתי. נשארנו בבית. השכבנו את הילדים וצפינו בטלוויזיה. באיזשהו שלב נתנו בקבוק, החלפנו חיתול. שמחתנו היתה גדולה כשראינו את כמות האנשים האדירה שהגיעה. היה בזה משהו מרגיע: המחנה שלנו גדול.
ואז, ברגע אחד, קרה מה שלא האמנו בשום אופן שיכול לקרות.
היינו בטוחים שזו טעות. שכנראה מדובר במחבלים, כי לא יכול להיות משהו אחר; כי אז, למרות הזעזוע, הכל יסתדר. מחבלים זה כאב שאנחנו מכירים.
ממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, המציאות התבררה במלוא מערומיה והכאב היה מסוג חדש, חריף ובלתי מובן.
התעוררנו – בכל המשמעויות הסמליות והפרקטיות של המילה – אל עולם שהשתנה.
לכל אחד מאתנו יש אירועים כאלה, ששינו את חייו, תפיסותיו והתנהגותו ושהוא שב ונזכר "איפה הייתי ומה עשיתי" כשהם התרחשו. אני מזמינה אתכם למצוא חמישה אירועים כאלה, ששינו את חייכם. הם יכולים להיות פרטיים ומשפחתיים, הם יכולים להיות לאומיים או גלובליים. הם חוויות מפתח שהפכו לנקודת מפנה.
נכון לרגע זה, עושה רושם שתוצאות הבחירות האחרונות יהפכו להיות אחד האירועים האלה, שבעוד כמה שנים נשאל את עצמנו "איפה היינו ומה עשינו" כשזה קרה.
התשובה שכל אחד מאתנו ייתן לכך תהיה "פסקת ההתגברות" שלו על האירוע הזה.
אם יש לקח שרצח רבין מהדהד לנו גם עכשיו, זה הלקח:
אפילו במדינה של עם שיש לו היסטוריה כמו שלנו, אין משהו שעליו אפשר לומר "אצלנו, זה - לא יכול לקרות".
חובת ההוכחה על כך שאני לגמרי טועה, על כתפי כולנו.
コメント