המשורר אברהם חלפי כתב: "מסע מוצלח לא מסתיים לעולם. הקילומטרים כן. אך הזמן נשאר חקוק בתוכך, הופך לחלק ממך. בסוף המסע אינני מרגיש מנצח, אלא יותר אסיר תודה. כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה".
הערב, אני מבקשת לדבר על הדרך. על העשייה המשותפת שלנו בשנים האחרונות, אבל הפעם לא אעשה את זה באמצעות מושגים מהמדע ואפילו לא מהחינוך המדעי. אעשה את זה כפי שעשיתי במפגש ההיכרות הראשון שלי אתכם, בתחילת 2017, באמצעות נכסי תרבות מתחומים אחרים שגם בהם, בואו נודה על האמת, האנושות הגיעה להישגים כבירים: הספרות, השירה, ההגות – מכלול היצירה האנושית. בבית בו זכיתי לגדול, ההשכלה הכללית הזו היתה ערך בפני עצמו, ולכן הנכסים האלה הם חלק מארגז הכלים המהנה ביותר שיש לי. זה גם מה שתמצאו בשי הצנוע שהכנתי עבור כל אחת ואחד מכם לקחת הביתה הערב, שי שהתאפשר בזכות הסיוע המסור של צמרת וקרן אבן חן: תודה מקרב לב לשתיהן.
לפני שנים, בכל פעם שחלפתי במחלף ההגנה של נתיבי איילון – מה שקרה אז לפחות פעם ביום – הייתי מבחינה בשלט ענק שכתוב עליו "החברה להזזת הרים". בפעם הראשונה שראיתי את השלט הזה, התחלתי לצחוק. ניסיתי לנחש למה הכוונה. אם מדובר בפשט, מה בדיוק הם עושים בתל אביב? אין כאן הרים להזזה, אפילו לא גבעות, בקושי איזו בליטה קרקעית מגוחכת, אם מחשיבים את הר הזבל של חיריה. אז אולי הם עובדים מול קבלנים שבונים במקומות שונים בארץ, נניח בגליל. ואם לא מדובר בפשט אלא ברמז, דרש או סוד, הרי שהכיוונים שאפשר להתפלפל עליהם הם אינסופיים כמעט, גם בלי ההרים שאנחנו מתמודדים אתם בשנים האחרונות.
לסקרנים שביניכם, החברה להזזת הרים עוסקת במערכי שיווק ומכירות. בכל הקשור למשיכת תשומת הלב וגירוי החשיבה, השם היצירתי שלהם הוכיח את עצמו, כמו אותו שלט שראיתי פעם על ספסל רחוב בכפר סבא וטרחתי לעצור ולקרוא: "הרגע הוכחת שפרסום על גבי ספסלים, עובד".
מכון דוידסון הוא מכון להזזת הרים. וכדי להזיז הר, יש לצאת למסע מורכב. אסביר.
כל מסע ראוי לשמו מתחיל מנקודת מוצא – "לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך", נאמר לאברהם בפרק יב' בספר בראשית. כלומר, כדי להתחיל לצעוד, עליך קודם כל להכיר את המקום שאתה יוצא ממנו. אתה אמנם זז מאזור הנוחות שלך, אבל לא שוכח אותו. כמכון לחינוך מדעי, נקודת המוצא שלנו היא כפולה: היא מבוססת על המקצועות המדעיים, באמצעותם אנו חוקרים את מכלול המרכיבים והחוקיות של העולם; ועל מקצועות החינוך, באמצעותם אנו מבינים את תהליכי ההתפתחות והשינוי שאנחנו עצמנו עוברים ומבקשים לעבור כדי להיות פרטים וחברה טובים וצודקים יותר.
אנחנו אוהבים לקרוא למסעות בשם "אודיסיאה", על שמו של אודיסאוס, גיבור מלחמת טרויה שיוצא לאחר הניצחון במסעו בחזרה הביתה, אל איתקה. האלה המלווה את אודיסאוס בדרכו היא אתנה, אלת החכמה והתבונה, כי כל מסע מחייב חכמה ותבונה – והם לא אותו הדבר. החכמה לראות את היופי והפיתוי, והתבונה מתי נכון להיכנע להם ומתי הכרחי לעמוד בפניהם. החוכמה להבחין בצמתים שלפנינו, והתבונה לבחור את הפנייה הנכונה. החוכמה לשאת איתנו את הצידה המתאימה, והתבונה מתי וכיצד להשתמש בה; החוכמה להכיר בקשיים, בהתנגדויות שבדרך, והתבונה להתמודד עמם מבלי להסתנוור מזוהר ההבטחות. החוכמה והתבונה גם יחד, נדרשים להזזת הרים.
מטרת המסע היא הגשמת החזון. בספרו אלטרנוילנד, כתב הרצל: "אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות, כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום." ידענו לבנות ולחדד את החזון שלנו שוב ושוב, חזון של הנגשת המדע הטוב ביותר שברשותנו לכלל האוכלוסייה בלי הבדלי מוצא, דת, עדה, צבע עיניים או מספר נעליים, כנכס מרכזי הנדרש לבנייתה של חברה טובה והגיונית יותר; לאור החזון הזה, שאפנו לבנות דרך שתאפשר לנו להיות המכון לחינוך מדעי גם הטוב ביותר וגם היצירתי והייחודי שבנמצא. "באיזו דרך עלי ללכת?" שואלת אליס, והחתול עונה לה תשובה שראוי להתעכב עליה: "תלוי לאן את רוצה להגיע". הוא לא אומר, תבחרי בדרך הקלה ביותר, בנוחה ביותר או בדרך המהירה ביותר. הוא אומר, הדרך תלויה בתוצאה שאת מבקשת להשיג. גם אם זה אומר שזו תהיה דרך מורכבת ומאתגרת יותר. כך גם אנו בחרנו את דרכנו. לא נבהלנו מכך. בתפיסת העולם שהובלנו, המטרה החינוכית הראויה היא לעשות את הנדרש לפיתוח האדם השלם: ההבנה שהכל קשור בכל, שבמציאות הישגי האדם – במדע, באמנויות השונות, בחינוך, בכל היבטי החיים – שלובים זה בזה; כי המחיר של ההפרדה קשה מדי כשרוצים לבנות אנשים וחברה טובים יותר.
לא מזמן, ביקשו ממני לתאר את המשימה שלנו במשפט אחד בלבד ובלי להזכיר את המילים חינוך או מדע. התשובה שלי היתה: להיות האיש הכחול בסיפור על אנשים ירוקים. בשבע השנים האחרונות, לא חששנו לבחור בדרכים מאתגרות, בלתי שגרתיות, לעיתים מנוגדות לזרם; להיות האיש הכחול בסיפור על אנשים ירוקים, בכל עת, בכל צומת אליו הגענו ואל מול כל אתגר – וכאלה לא חסרו לנו בשנות המסע המשותף שלנו. קורונה שדרשה מאתנו לעבוד בסביבות פיזיות, דיגיטליות והיברידיות בדרכים חדשות; קונפליקטים מהותיים בחברה הישראלית שדרשו מאתנו להכיל ולכבד דעות וגישות מנוגדות גם בתוכנו; ומלחמה מייסרת שעדיין דורשת מאתנו לעמוד מול דם, יזע ודמעות באופן הכי מילולי של המושגים האלה ולהמשיך לחתור מול רוע וקושי תוך ראייה מתמדת של המטרה לבנות ולעשות טוב. להיות חברה להזזת הרים. לא סתם הרים – הרים גועשים.
כל מסע, דורש צידה לדרך. הצידה הטובה והחשובה ביותר שיש במכון דוידסון, היא אנחנו. כל אחת ואחד מאיתנו, שנמצא פה בזכות האמונה השלמה בשליחות שאנחנו. שליחות הדורשת נפש סקרנית, שאינה נכנעת לתכתיבים ולדעות קדומות ומתמודדת עם פחדים – זן נדיר, ציפור משונה של מחנכי מדע. לצערנו, אנחנו זן שהולך ומתמעט, מצב שדורש מאתנו להיות הכי טובים שאפשר ואת כל זאת, יד ביד עם עוד נוסעים, כמונו.
אולי יותר מכל, היכולת לצלוח את הדרך היא היכולת להתמודד עם שינוי מתוך אופטימיות מושכלת. צלחנו יחד הרבה שינויים, ואני יכולה להבטיח לכם ששינויים רבים עוד לפני כולנו. זה פשוט אופיו של היקום שאנחנו כל כך אוהבים לחקור ולגלות. להתנגד לשינוי זה להתנגד לטבע עצמו. לא באמת משהו שאנחנו, כמחנכי מדע מקצועיים, יכולים להרשות לעצמנו. מדליק הפנסים של הנסיך הקטן, שמהירות הסיבוב של כוכבו הולכת ועולה, מוסיף להדליק ולכבות את הפנס כאילו דבר לא אירע, מצב הממרר את חייו. באופן מפתיע מי שמגלה לנו שהתמודדות עם שינוי דורשת גמישות יצירתית אופטימית הוא דווקא איה החמור הנרגן, שהופך בלון מפוצץ וצנצנת ריקה מדבש למשחק משמח במיוחד. נו, אם אפילו איה יכול למצוא אופטימיות בשינוי, אנחנו בוודאי שיכולים. לא יכולים: חייבים.
בשבע השנים האלה, העשייה של מכון דוידסון העמיקה והפכה עשירה ומקצועית יותר ויותר. נקודת המוצא שלנו היתה שכל הזמן ניתן להמשיך ולמלא את הכוס שלנו. זו כוס מרהיבה, והמשכנו למלא אותה בכל יום, גם כשמסביב יהום הסער.
כשניסיתי לתאר את כל זה באינפוגרפיקה, יצא לי פרח – הפרח של דוידסון, שמניב ניחוח נפלא ופירות עסיסיים. הריהו לפניכם, מסכם את השנים שלנו יחד: הקפדנו להתמקצע כאנשי חינוך מדעי בהקשר חברתי-תרבותי, שהאתיקה והערכים מובילים אותם, גם אם זה דרש מאתנו לחפור בזהות שלנו ולעיתים להתווכח עליה; העשייה שלנו התרחבה בגילאים השונים ובמיוחד ביסודי; הגיעה ללא לכל רחבי הארץ וגם הוצגה בכנסים, אירועים ושת"פים ברחבי הגלובוס, ובכלל זה אוסטרליה, ניו זילנד, יפן, יבשת אסיה, אירופה – כולל הממלכה הבריטית; אפריקה (מי אמר אתיופיה ולא קיבל?), צפון ודרום אמריקה – למעשה היבשת היחידה שדוידסון טרם הגיע אליה היא אנטארקטיקה. נפרדנו מכמה וכמה תוכניות, חיזקנו תוכניות אחרות ובנינו תוכניות חדשות, כולל בעולם הדיגיטלי, ברשתות החברתיות ובמדיות השונות; חיזקנו את התחום הטכנולוגי, פיתחנו והכשרנו אזורי רווחה, ועוד צריך לבדוק איך כל זה קשור לכך שהיינו מאד פוריים כשלצהלת ליבנו נולדו בדוידסון כמה עשרות תינוקות; התחלנו תהליך פיתוח עסקי, תפיסה שעדיין לא תמיד פשוטה לנו; הקפדנו לעשות כל מה שאפשר בעברית, ערבית ואנגלית, והתרחבנו קצת אפילו לגרמנית ולספרדית; הוצאנו לאור 6 (!!) רבי מכר; הקמנו שתי מכינות קדם צבאיות מדעיות; הקמנו גן מדע שהוא ייחודי לא רק בארץ אלא בעולם; ועוד.
אסא כשר טען ש"אדם עושה שליחותו כשהיא נעשית עלילת חייו". החינוך המדעי המצוין שעשינו ושמכון דוידסון וגם אני עשינו ועוד נעשה, הם השליחות שלנו. כל מנכ"לית שמבקשת להצליח בתפקידה מבינה שהיא אמנם המנצחת על התזמורת, אבל נדרשת התזמורת כולה ללא יוצא מהכלל, כדי ליצור הרמוניה מלאה. זו התזמורת של דוידסון - ואני מבקשת לומר תודה מקרב לב לכל אחת ואחד מכם ללא יוצא מהכלל:
לעובדות ועובדי חטיבת הפיתוח המקצועי ומשאבים על תחומיה, שמכיוון שהם לא מהססים לקחת על עצמם אתגרים לקחו על עצמם גם להוביל את החטיבה החדשה שבהקמה על תחומיה המתהווים;
לחטיבת המצוינות והמנהיגות הצעירה על תחומיה, שעשייתם היא מרכיב מרכזי בתקווה שלנו לעתיד הרציונלי של המקום הזה;
לחטיבת התקשורת והשיווק על תחומיה, החזית שלנו לעולם שבסבר פנים מזמין, יצירותיה והפקותיה מצליחה גם לטפל בקהל הרב שמבקש לצרוך את מרכולתנו ולעורר גם בנו חשיבה והנאה;
לחטיבת המנהלה, אבן הראשה שלנו, על תחומיה ואנשיה שבזכותם אנחנו עובדים בתנאים נעימים, נוחים ונקיים, עם כל הטכנולוגיה והציוד והחומרים שאנו זקוקים להם ביום יום ובפעילויות כאחד, בלי שנצטרך לקחת משכנתא כדי לעשות זאת;
למובילי ספינות הדגל שהעשירו את העשייה שלנו בכל החטיבות והתחומים;
לחברי המטה, מובילי המשימות המיוחדות שלנו – חדשנות, גיוס משאבים וייעוץ משפטי;
לחברי ההנהלה המורחבת, על היותכם מצפן יציב בין כל חלקי המערכת במובן הכי הטוב של המילה, בלעדיכם לא ניתן להשיט את הספינה הדוידסונית;
לצוות מכינת "אופקים למדע" בהובלת אלי עמדי, כולכם נאהבים ונעימים. דעו שיש בדוידסון מי שטוענים שיודעים לזהות מתי אני חוזרת ממפגש אתכם, כי רואים את ההתלהבות שלי בעיניים;
לאמיר ולצוות פאסט מיוזיק כולו – בחמש השנים האחרונות הייתם איבר מאיברי דוידסון, לב מסור ופועם וריאות ממלאות אוויר ונשמה יתרה. תודה על דרך משמעותית, יצירתית, מאתגרת, מתסכלת ומלאת סיפוק כאחד, שבזכותה אנחנו יכולים להיות הערב במקום המרהיב והיחיד במינו הזה.
לשותפים לדרך שחלקם נמצאים אתנו הערב – דניאל זייפמן, הבאת אותי לכאן והיית יו"ר דוידסון למעלה משש השנים הראשונות שלי. אי אפשר לבקש יו"ר מושלם ממך – תודה רבה על החונכות, השותפות והחברות; אמנון, אורן, ארז, רונן מיר, צוות פר"ח, אמירה ויוסי בולס;
תודה לראשי החטיבות שלא היססו להיות אתי בהגה, בקבינה, בקוקפיט – זכיתי לכך שהייתם מישהו לא רק לרוץ, אלא להמריא אתו: אורלי, ירדן, ניסים וענת; ותודה מיוחדת לצמרת - מישהו פעם אמר לי שכל ראש חייב צוואר שבזכותו אפשר מסוגלת להביט לכיוונים שונים ונדרשים: זו את. היית לי צוואר, וכותל, ואשת סוד וחשיבה, וסלע ומשענת במבוק גמישה. יותר מזה, ידעת לזהות מתי להיות כל אחד מאלה בדיוק כשהייתי זקוקה לכך. אין דרך בה אוכל להודות לך כפי שמגיע לך באמת. אומר רק שאני מאחלת לכל אדם למצוא את הצמרת שלו.
אחרון-אחרון חביב, האיש שלי כבר 47 שנים, לא חושבת שיש מישהו בדוידסון שלא מכיר את השם "דודי". ה-שותף, התומך, הדורש והאוהב ללא פשרות. אתה הרוח תחת כנפיי, ואני כבר מחכה לצאת אתך סוף סוף לטיול אחרי צבא שהבטחת לי ושהגיע הזמן שנעשה.
תודה לכל אחת ואחד מכם על השותפות בדרך, על הדיונים, האתגרים, הבכי, הצחוק, הניסיונות שכשלו ואלה שהצליחו, ההחלטות, הבנייה, היצירה, האירועים – אפילו אירוע פורים, למרות שרובכם כבר יודעים שאני ממש, אבל ממש לא אוהבת להתחפש – תודה על המקום המיוחד של כל אחת ואחד מכם השזור בכל זה באמצעות התפקיד הייחודי שלה ושלו, תפקידי ביצוע, ניהול, יצירתיות וחשיבה, בשליחות הזו, שהיא עלילת חיי.
אסיים בסיפור קצר, שלפחות חלקכם כבר שמע ממני בעבר:
איש אחד חלם שהוא ואלוהיו עמדו לצד החוף. אלוהים פנה ואומר לאיש: הבט בשמים, בני, וראה את כל אירועי חייך. נשא האיש עיניו וראה בשמים, כמו בסרט נע, תמונות-תמונות של כל אירועי חייו, היפים והמשמחים והמרגשים והקשים ומעוררי הסבל כאחד. כל הרצף. האיש הבחין גם שמתחת לכל תמונה יש סימנים של שני זוגות של פסיעות בחול: זוג פסיעות אחד – של האיש עצמו, וזוג נוסף – של אלוהים, המלווה אותו לאורך חייו. כשהתבונן היטב, האיש שם לב לכך שבכל פעם שמופיעה בשמים תמונה מאירוע שהיה עבורו קשה במיוחד, אירוע מלא כאב, צער, געגוע חריף ובכי, מתחת לאותה תמונה קשה מופיע רק זוג פסיעות אחד. עצוב, פנה האיש אל אלוהים הפוסע לצידו ושאל אותו: אלוהי, הבט-נא בתמונות ובפסיעות המלוות אותן. אני לא מבין: כיצד זה יתכן שדווקא בימים הכי קשים שלי, בזמנים שבהם נזקקתי לך יותר מכל, דווקא בימים אלה נטשת אותי ולא פסעת לצידי?!הביט אלוהים באיש בחיבה וענה: בני, תמיד הייתי אתך ומעולם לא נטשתי אותך. אבל בזמנים הקשים האלה, שבהם הכאב היה כבד כל כך, אתה מבחין רק בזוג פסיעות אחד מכיוון שבזמנים האלה, אני נשאתי אותך על כפיי.
מכון דוידסון - שתמיד תהיה לכם האמונה בדרך, כזו שצועדת אתכם ושבעתות צורך נושאת אתכם על כפיה. אנחנו לרגע לא שוכחים וממשיכים כל העת לבקש שנזכה כולנו לראות במהרה בשוב 101 החטופים שלנו, כמו גם חיילינו ועקורינו לבתיהם בשלום ובבטחה, בלעדיהם אנחנו לא שלמים. שתמיד תהיה לנו איתקה מול העיניים, וששבע השנים שעברו יחד היו רק פרומו מוצלח לשבע השנים הנפלאות הבאות שמחכות לכם. מתוך היכרותי ועל בסיס ניסיוני אתכם, יש לי תחושה מבוססת שאתם תוודאו שהן אכן יהיו כאלה. תודה!!
**
Comments