פרשת "בחוקותיי", מבטיחה שכר ראוי לכל מי שיחיה לפי חוקי קופסה מאד מסוימת, ועונשים כבדים למי שיעז לצאת ממנה. זה ללא ספק מעורר הרהור על אחת האמירות החשובות ביותר שאנחנו אוהבים לחזור עליה: "תחשבו מחוץ לקופסה", הדורשת מאתנו להיות יצירתיים. לעשות משהו שאינו בהכרח הדבר המקובל, שהוא פורץ דרך, חדשני, אחר. על זה מתבססת כל ההתפתחות של התרבות האנושית. זה חשוב ונחוץ במיוחד במקרים שבהם המוכר, הנוח, ובעיקר הפחד מאי ודאות מובילים לשיתוק, צייתנות עיוורת והתנוונות. כי בלי התשוקה והאומץ לפרוץ את גבולות המוכר ולקחת סיכונים, קולומבוס לא היה מגלה את אמריקה, הרמב"ם לא היה כותב את אגרת השמד, דארווין לא היה מפתח את תיאורית האבולוציה, הרצל לא היה חוזה את מדינת היהודים, בן גוריון לא היה מכריז עליה – תוכלו להוסיף לרשימה כראות עיניכם, לטוב - וכן, גם לרע, אבל בחלק הארי של המקרים, קביעות מצמיחה קיבעון, ביטחון מייצר נמנום, וכתוצאה - מצוינות יצירתית מידרדרת לבינוניות שבהרגל. ההיצמדות לקבוע ולבטוח היא האנטיתיזה של יצירתיות, צמיחה והתפתחות והיא הדשן שממנו ניזונים אנשים וארגונים בינוניים ומנוונים. תשאלו את קודאק, איי.בי.אם, מייקרוסופט ואפל, דוגמאות ותוצאות שונות להתמודדות דומה.
עם כל זאת, חשוב לזכור שהחשיבה מחוץ לקופסה דורשת שנבין מלכתחילה שאכן יש קופסה. כדי לצאת ממנה, חייבים להכיר את המבנה שלה, את מרכיביה, את יחסי הגומלין ביניהם ואת הקשר של כל זה אלינו. קודם כל לזהות את הכתפיים שאפשר לעמוד עליהן, אחרי זה ניתן יהיה לראות רחוק.
למה הדבר דומה? לאמירה שגם עליה אוהבים לחזור, במיוחד אנשי חינוך: חינוך משמעותי פירושו שלא נותנים דגים, אלא חכות. אבל במאה ה-21, לא די שהאמירה הזו כבר מזמן אינה רלוונטית, אלא טמונה בה סכנה. היא מתבססת על כך שהנהר הוא תמיד אותו הנהר, הדגים תמיד אותם הדגים, החכות הן תמיד אותן החכות, והיקף וסוג הדיג הנדרש יישאר קבוע אף הוא. בעידן שכל כולו מאופיין בקצב שינוי שלא נראה כמוהו בהיסטוריה, מתן חכות כמוהו כהיצמדות לקופסה ישנה, מוכרת, קבועה – ובלתי רלוונטית בעליל.
מה כן? חירות להתבונן, להעז, לשנות. מי שייצמד ל"בחוקותיי", יישאר בפינה הקבועה שלו, הרחק מההמון הסואן, מאימת הפתעות מאכזבות, מהתפתחות ומהפתעות משמחות.
כמה עצוב.
