ימי עיון, הרצאות, מסע מעבר לים ושלל שמחות אחרות גרמו לימים לטוס ופתאום מצאתי את עצמי ביום ראשון, בלי ששלחתי את הפוסט הרגיל ולמעשה בלי שקלטתי שהשבת בכלל עברה. דווקא היו לי כל הכוונות לכתוב על שני מושגים שהיו שזורים לי בימים האחרונים.
המושג הראשון הוא: FOBE – הפחד מבינוניות fear of being average. הפחד הזה מאפשר לאנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם, לקחת סיכונים, להפגין תעוזה ולא להסתפק ב"טוב דיו".
המושג השני חביב עלי מאז שאני יכולה לזכור משהו: Framing the chaos. היכולת ליצור מסגרת לכאוס, או כמו שסבתא שלי נהגה לומר: שיהיה סדר בבלגן. היטיב לבטא זאת המלחין ג'סטין הורוביץ כשסיפר על הדרך שבה נכתב השיר הנפלא "השוטים שחולמים" מהסרט לה-לה-לנד: "זה מה שקורה כששני אנשים עושים ביחד מוזיקה, הדברים לא מסונכרנים באופן מושלם." צריך הרבה ביטחון עצמי בשביל לאפשר לעצמנו את היכולת למרוד, לעשות קצת בלגן, להיות בסנכרון ובלעדיו במטרה להגיע להרמוניות מושלמות.
אבל במקום שאני אנהל אותו, הזמן ניהל אותי וכך קרה שלא כתבתי דבר.
ואז הגעתי לחדר שלי במלון מעבר לים, שעל קירו תלוי לי השלט הבא:
"האנשים היחידים עבורי הם המשוגעים. אלה שמשתגעים לחיות, משתגעים לדבר, משתגעים להצלה, משתוקקים לכל דבר בכל עת ובבת אחת, אלה שלעולם אינם מפהקים או אומרים משהו משעמם אלא בוערים, בוערים, בוערים, כמו נרות רומיים זהובים נהדרים, מתפוצצים כמו עכבישים בין הכוכבים".
אני מודה שלבושתי, לא הכרתי את החתום על הציטוט, המשורר ג'ק קרואק. חיפוש קדחתני בגוגל גילה שהוא אחד המשוררים והפילוסופים של קבוצה שפעלה תקופה שהוא המציא את כינויה – the beat generation. השלמתי את ההשכלה החסרה – לפחות חלקית - וכפל המשמעות של הכינוי הזה באנגלית התחבר לי לשני המושגים שהזכרתי כאן: "ביט" הוא קצב שיש להתקדם לפיו, כל עצירה, היסוס או השתרכות מאחור תפגע במוזיקה כולה; והוא גם עייפות, חוסר אנרגיה שמוביל להאטה, עצירה וקונפורמיזם.
לא יכולתי להתעלם מהשלט הזה. נשאר לי רק לבחור – איזה ביט אני רוצה שינהל אותי. כך קרה שישבתי לכתוב את מה שהתכוונתי לשלוח כבר לפני יומיים. מוטב מאוחר.
תארו לעצמכם כיצד חיינו היו נראים אם כל אחד מאתנו היה מפחד מבינוניות. אם היינו מאפשרים לעצמנו, מדי פעם, להיות בלתי מסונכרנים, לעשות קצת בלגן בתוך המסגרת, להתנהל עם קצת שיגעון מאורגן מבלי לצאת מהדעת לחלוטין, ולחבר את הבעירה שבנו לזו של חברינו. איזה שגעון מתוק זה יכול היה להיות.
ואם אנחנו כבר בשיגעון, אז שיהיה לנו גם שלום עולמי.
שבוע טוב :-)
