בכל אחד מאתנו קיימות יכולות נסתרות רבות. חלקן, אם נטפח נכון, תתגלנה כמו פרח שכותרתו נפתחת במלוא יופיה ומתיקותה אל העולם, מעניינת ומסקרנת את הלב
אין לי מושג מאיפה זה יצא. כשהסתכלתי על השיר, לא זכרתי אפילו שאני זו שכתבתי אותו. "קרֵב לילה", הנמצא פה בבלוג בקטגוריה "שירים" ושיוצג השבוע בתערוכת משוררים במרכז עינן, הוא רק אחד השירים שאיכשהו נכתבו דרכי. גם חלק מהסיפורים הקצרים שכאן נכתבו כך, כלומר – אין לי צל קלוש של הבנה איך.
זה קורה לי מדי פעם, לא רק בכתיבה. לפעמים זה קורה לי כשאני מנגנת, או כשאני מרוכזת כולי בעבודה. אני שקועה כל כך עמוק בתוך מה שאני עושה, שאחר כך אני לא תמיד זוכרת מאיפה הגיעה ההשראה לעשות את זה. כאילו נכנס בי פתאום איזה כח נוסף, איזו רוח או השראה או מוזה, משהו שנובע מתוכי אבל איכשהו גם נבדל ממני, ממקום שהוא כל כך מרכז הבטן שאני אפילו לא יודעת להגיד איפה זה או מה זה בדיוק. ואז זה משתלט עלי וכמעט עובד במקומי.
בהתחלה, התביישתי להודות בזה. אלוהים ישמור, יש תרופות שמטפלות בתופעות כאלה. עם הזמן, למדתי להציץ במוזה הזאת בסקרנות. ברומא העתיקה, "אותו משהו נוסף", אותה השראה, נקראה בשם "ג'ניוס". הם האמינו שהיצירתיות של אדם מעידה על קיומו של כח ייחודי, יישות מחוברת-נפרדת בעת ובעונה אחת, הנמצאת בכל אחד מאיתנו. כשאנחנו מאפשרים לה להתבטא, היא יכולה לפעמים להוביל אותנו לניצוץ של גאונות.
בכל אחד מאתנו קיימות יכולות נסתרות רבות. חלקן, אם נטפח נכון, תתגלנה כמו פרח שכותרתו נפתחת במלוא יופיה ומתיקותה אל העולם, מעניינת ומסקרנת את הלב. כל אחד יכול למצוא את המוזה שלו, את אותו "ג'יני" חיצוני-משהו, שמעורר קולות מגיבים בתוכנו. הוא מתחבא לו בבקבוק נסתר, מתגלה רק כשאנחנו מעזים להתבונן ולהתחבר אליו. זה לא קל, כי כדי שהוא יפעיל את קסמיו, צריך להיות מוכנים להתבונן בו בלי מוסרות של מורא.
ואז מגלים עד כמה הוא מופלא, הג'יני הזה. הוא יודע להתהפך לנו בבטן, להכאיב, להתקוטט, להפליא בנו ניסים, לעזור לנו ליצור חיבורים בלתי שגרתיים של מחשבות ומעשים, להעביר דרכנו תחושות ומהויות שלא ידענו – להיות מקור היצירה שלנו.
אז אולי בעצם יש לי מושג מאיפה השירים והסיפורים האלה נובעים.
יש לי ג'יני.
והוא רק שלי.
לצד קסמו של כל ג'יני, דרושה גם הכרה בשובבות הצינית שלו, הדורשת לעיתים גבולות. כל מי שיצירתו עמדה אי פעם לביקורת, כל מי שתוצר מעשיו הובן, סולף או סתם הוצא מהקשרו, יודע שבכל פעם שאנחנו יוצרים, כדאי לעצור לרגע אחד ולנשום. כי ברגע שיצירה יצאה תחת ידינו אל העולם – היא מקבלת חיים משל עצמה, שלא בהכרח קשורים למה שהתכוונו. זה דורש לא רק לדעת מה ליצור, אלא גם, לפעמים, על מה לוותר. אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי היתה מעורך ספרים ידוע, שעזר לי בעריכה של אחד מספריי. הייתי בעיצומו של "מחסום כתיבה". ידעתי מה הנושא שאני רוצה לכתוב עליו, ולא הצלחתי לכתוב אף מילה. הוא הביט בי, ונתן לי עצה שמלווה אותי מאז:
"תפסיקי להתלבט כל כך הרבה ופשוט תכתבי," הוא אמר. "בלי לחשוב, בלי לתכנן. תני למילים לזרום, והכתיבה כבר תתרחש."
"נהדר," עניתי, "ומה אז?"
"ואז," הוא ענה, "תעשי את הדבר הכי חשוב שרוב הכותבים שוכחים."
"מה זה?"
"תתחילי למחוק."
שבת שלום,
ליאת
