מה שהופך את קובה למקום מרתק, שאנחנו עדיין מנסים לספוג את מלוא עוצמתו ולהבין מה בדיוק ראינו, הוא בראש ובראשונה האנשים
האמת? לא היו לי ציפיות גבוהות. כל מה ששמעתי על קובה היה בעיקר "נו, מכוניות וסיגרים", ולא שמעתי מתלהבים גדולים… אבל דודי כבר שנים מדבר על רצונו לנסוע לקובה, הוא דווקא שמע עליה דברים מעניינים. אז זרמתי. ומהר מאד הבנתי שיש כאן משהו בלתי צפוי. כי מי שחושב שקובה היא מכוניות ישנות וסיגרים, טועה בגדול. כן, יש מכוניות ישנות בכל פינה, צבועות בצבעים מגוחכים כאלה שנותנות לך את התחושה שאתה באתר ההסרטה של אסקימו לימון או לחילופין חזרת לתקופת מלחמת העולם השנייה. אבל אחרי חמש, עשר, עשרים מכוניות כאלה – כלומר, תוך מקסימום חצי יום – אתה מתרגל. גם הסיגרים הנישאים בכל פה ללא הבדלי מין, גיל או צבע הופכים לחזון נפוץ מהר למדי.
אבל מה שהופך את קובה למקום מרתק, שאנחנו עדיין מנסים לספוג את מלוא עוצמתו ולהבין מה בדיוק ראינו, הוא בראש ובראשונה האנשים.
הקובנים נותנים משמעות חדשה לגמרי למילים "הם נחמדים". הקובנים לבביים, חביבים ופתוחים, בלי מסכות או כוונות נסתרות. אין בהם גרם אחד של צביעות. הם נחמדים באמת. הם מסבירי פנים ברמה שמכניסה אותך הביתה, ונותנת לך את התחושה שרק ישבו וחיכו לך, ועכשיו כל כך שמחים שסוף סוף הגעת.
והדבר השני שהופך את קובה לאחד המקומות שבהם אין שום תחושה של "העולם חוזר על עצמו" הוא צורת החיים היומיומית. זו כנראה המדינה הקומוניסטית-טוטליטרית-משטרתית האחרונה שנשארה, שחיה כמו שחיו לפני שבעים שנה. עכשיו זה מתחיל להשתנות, ומי שלא יזדרז להגיע – לא ידע מה הוא הפסיד. את כל החוויות שחווינו ניסינו לראות דרך הפריזמה המאד קשה של חיים במדינה שבה אסור לך בכלל לרכוש כרטיס טיסה ללא הזמנה מפורשת וברורה מחברה זרה, ואסור לך להשתמש בכלל באינטרנט (היינו מנותקים במשך כל השבוע, חוץ מסמס מזדמן כשבמקרה היתה קליטה בסלולרי, מכשיר שהותר לשימוש רק לפני שנתיים. חויה בכלל לא פשוטה) כלומר – אתה לכוד באי ללא יכולת לצאת, תחת עינו הפקוחה של האח הגדול – אלא שהאח הזה נותן משימות הדחה שהמשמעות שלהן היא קיומית.
כמה חוויות למחשבה:
עמק ויניאליס הוא עמק ירוק ויפהפה מנוקד בסלעי ענק קרסטיים. תושבי העמק חקלאים. אנחנו מתארחים אצל משפחה מקומית – "קאזה", הגרסא הקובנית של צימרים. למרות שבעל הבית, אוסירי, הוא בעל הקרקע, ברור לנו מייד שאשתו, דוניה, היא המנוע שמאחורי ההתפתחות שלהם. רשמית, אוסירי עובד בחלוקת מצרכי היסוד לאנשים: כל משפחה בקובה רוכשת במחיר סמלי ביותר ספר תלושים שנתי, שבו מוקצבים לה מוצרי יסוד לחודש – אורז, שמן, קמח, עוף, סבון, משחת שיניים, ואפילו הקצבה של חשמל ומים – לפי מספר הנפשות בבית. ההקצבה הזו לא מספיקה לאדם אפילו לשלושה ימים, לא כל שכן חודש שלם. כך, למשל, כל אחד זכאי לחצי סבון וכרע עוף אחד שצריכים להספיק לחודש ימים… הפתרון הקובני להשרדות הוא כפול: רשמית, בשנים האחרונות כבר מותר להם לפתוח עסקים פרטיים קטנים, כגון צימרים, מסעדות או קיוסקים. אם, למשל, פתחת צימר, אתה תשלם 150 קוק (המטבע הרשמי) לחודש בלי שום קשר לכמות האורחים שאירחת בפועל. אירחת ב-1000 קוק? תהנה מהיתרה. לא אירחת בכלל? לא מעניין, בכל מקרה תשלם 150. פתחת צימר נוסף? תשלם כפול. דוניה דחפה את אוסירי לפתוח צימר, היום השני כבר בבנייה. ליד הצימר, שדות ומשק חי: העקרון הוא שמגדלים את מה שניתן לאכול, ואוכלים את מה שניתן לגדל. נוסף לפתרון הרשמי, יש כמובן גם פתרון בלתי רשמי אך משגשג באופן יוצא מהכלל: שוק שחור בכל תחום, לעיתים בהחבא אבל פעמים רבות בגלוי. לא הופתענו כשהמדריכה באחד המוזיאונים, אשה מבוגרת חביבה, הביטה פתאום ימינה ושמאלה, וכשראתה שאנחנו לבד שלפה שקית מלאה עבודות יד למכירה, כמו שלא הופתענו כשהמדריך שלנו הכניס אותנו לבית באמצע השוק, שם גר עובד רשמי במפעל הסיגרים המקומי, שעל מיטתו בחדר שינה קטן וניסתר מונחת תצוגת סיגרים להתפאר – "מעשר" שלקח לעצמו מהמפעל – למכירה במחיר שנסכים עליו. אנחנו פוגשים כאן קובנית, שנישאה לקנדי וקיבלה אישור בדרכון להכנס ולצאת מקובה כאוות נפשה – היא גרה בקנדה ומגיעה אחת ל3-4 חודשים כדי להביא דברים למשפחה ולמכירה בשוק השחור. רבים מאד עושים זאת ומרוויחים מכך כסף רב. זה לא בגלל שהם גנבים ורמאים. זה בגלל שהם שורדים.
על כל שינוי קטנטן בתכנית, המדריך שלנו חייב לקבל אישור רשמי מהחברה שבה הוא מועסק – שהיא חברה ממשלתית, כמובן. כשבאחד המלונות יש בעיה עם ארוחת הבוקר וצריך לאכול במקום אחר, אנחנו מחכים שהוא יתקשר לחברה כדי לקבל אישור על שינוי מיקום החביתה…
דודי מראיין כמעט כל מי שעובר לידו. בתנועות ידיים, אנגלית רצוצה שלהם וספרדית רצוצה עוד יותר שלנו, אנחנו מצליחים לתקשר ולשמוע פרטים על חיי היומיום. אם בסין הוא נכנס למטבח באחד הכפרים והתיישב לקשקש ולאכול אורז עם ילדה בת שש (האשכול והתמונות יעידו), בטרינידד הוא כמעט פרץ לבית שבו הוא הבחין בכוננית מאובקת גדושה עד אפס מקום בספרים, שאפילו בשנות החמישים כבר היו ישנים. בעל הבית, גבר שנראה כבן שבעים, מקבל את פניו בשמחה ומזמין אותו להתיישב על כסא נדנדה בסלון (חדרון מטר על מטר, שמאחוריו המטבח ולימינו חדר שינה. זה כל הבית), לא לפני שאני מצטרפת. מסתבר שהאיש הוא סופר הכותב בעיקר שירים ומאסות ודובר אנגלית שוטפת. הוא מספר לנו על פרסומים שלו ברחבי העולם, הוא כותב הרבה על חיי היומיום בקובה. אנחנו מחליפים חוויות, שומעים ממנו קצת על החיים בטרינידד. הוא שולף כמה ספרים שכתב, ובינתיים מספר שהוא דובר גם אספרנטו. "איזה יופי, יש לנו כמה דוברי אספרנטו גם בישראל," אני אומרת לו ולהפתעתי הוא מחייך: "בטח, אני מכיר, יש לכם לא מעט, פגשתי את…" ולפני שהוא מסיים, כבר ברור לי מה הוא עומד להגיד ואני אומרת יחד אתו: "עמרי ונדל!" ושנינו מחייכים. איזה עולם הזוי. נסענו על פני חצי גלובוס, נכנסנו לבית קטן בעיירה זנוחה רק כדי למצוא איש שמכיר שכן שלנו. אני מבטיחה לו שאמסור לעמרי ד"ש, אנחנו מחליפים מיילים ומבטיחים להיות בקשר.
עכשיו אנחנו בקוסטה ריקה. מרחק של שעתיים טיסה בלבד. כמה סמלי שכשנחתנו כאן, היינו צריכים להחליף בשעון את אזור הזמן. בשעון – ובראש.
דברים שאפשר לאמץ כפי שהם או בשינוי קל: חינוך(מגיל חצי שנה ועד האוניברסיטה, כולל!) ובריאות – חינם לכל. יש רופא ואחות על כל 120 משפחות. כל שירותי הבריאות, כולל ניתוחים מכל הסוגים, ניתנים בחינם, והם נחשבים לטובים. הנשים במעמד שווה, יכולות ללמוד כל מקצוע והמשכורות שלהן זהות לאלה של הגברים. כל השלטים כתובים גם בכתב ברייל, בכל מקום נגישות לנכים: זה החוק. עובדים סוציאליים – אחד לכל נכה. יש יד קשה נגד נהגים עבריינים, בעיקר נגד נהיגה בשכרות. בגילאי התיכון, כל נער ונערה מחויבים לעבוד בחוות של המדינה במשך 45 יום כחלק מהחינוך שלהם – סוג של שירות לאומי, וזה נוסף לעובדה שכל אחד מחויב להתגייס לצבא עם סיום התיכון.
כמה שעות אחרי שנחתנו, העורקים שלי התמלאו באופן רשמי במוחיטו, פינה קולדות ורום. מוצא חן בעיני. ליתר בטחון, קניתי שני בקבוקים הביתה, שיהיה לימי סגריר. העולם נראה אחרת כשמתבוננים בו דרך מוחיטו מתוק-חמצמץ. תשאלו את המינגווי. עד היום, הוא מחזיק בשיא שתיית המוחיטו ביום אחד: 87 כוסות.
שאלנו לאן כדאי ללכת בלילה כדי לשמוע מוסיקה טובה, ושלחו אותנו למקום שנקרא "קאזה דה לה מוסיקה" – בית המוסיקה של הוואנה, שם מופיעות להקות המתחלפות אחת לשעה בערך, רוקדים סלסה, שותים ונהנים. כך לפחות סיפרו לנו. הגענו למקום באחת עשרה בלילה, נכנסנו ומכיוון שזה היה אחרי כמה שעות של טיול, אני הלכתי קודם כל לשירותים. בשלוש הדקות שבהן נעדרתי, לא פחות משלוש נערות קובניות, מאופרות ולבושות בפחות בד משיש ללירי בחיתול, התנפלו על דודי בתאווה מתוך תקווה שהוא לבד. לא איש כדודי ייבהל, והגיבור העשוי ללא חת שלי מייד שלף את שני כרטיסי הכניסה והתחנן על נפשו: תעזבו אותי, אני לא לבד, הנה, תראו, שני כרטיסים!…מתברר שזה לא רק מועדון המוסיקה הטוב ביותר בהוואנה, אלא גם הפיק-אפ בר הטוב ביותר בהוואנה. צחוק בצד: הנערות מנסות למצוא תיירים עשירים שבסופו של דבר יתחתנו איתן ויקחו אותן מקובה. לחלק מהן זה גם מצליח.
ואחרונה חביבה ביותר: המוסיקה. אח, המוסיקה…חמה, חושנית, סוחפת. תחת כל עץ רענן, בכל בית קפה וקרן רחוב, בכל מסעדה ומלון, מוסיקה חיה, מתלהבת. למרות החיים הקשים, למרות שהם סגורים בתוך קופסה כמעט-אטומה ולמעשה חיים כמו בכלא, הקובנים מנגנים, שרים ורוקדים (ועוד איך הם רוקדים!). אולי הרום זורם להם בעורקים, והעשן ממלא להם את הריאות – אבל המוסיקה היא הנשמה שלהם.
