אגדה לכבוד שבת
לפעמים כל מה שצריך כדי ליצור ניצוץ, זה ניגון קטן, אגדה קצרצרה או משל מעורר. כמו מוכרת הגפרורים הקטנה, זה הניצוץ המאיר ומחמם הלב של גפרור ועוד גפרור. אור החלומות הפרטיים, האינטימיים, שגם אם הם תוצאה של גפרור קטן בלבד, הם לגמרי של הנשמה.
לכבוד שבת, גפרור קטן להארת הלבבות:
אגדה אחת, ויש הטוענים שזה סיפור אמיתי, מספרת על נערה שהפליאה לנגן בחליל נעימות כה יפות, עד שתשבחות על נגינתה הגיעו לאוזניה של אלת המוזיקה. בשעת בין הערביים ירדה האלה אל הנהר, שם נהגה הנערה לשבת לצד המים ותחת תכלת השמים ולהנעים בחלילה. צלילי החליל רקדו סביב עיני הנערה, זהרו בשערה ורקדו עם רסיסי הנהר, שזרמו בקצב פעימות לבה.
אלת המוזיקה התרגשה עד מאד מנגינת הנערה, ובתמורה ליפי נגינתה העניקה לה במתנה נבל קסום בעל מיתרי זהב.
עד מהרה למדה הנערה להפיק מהנבל צלילים מלאים ביופי, להט ותשוקה, שהיו מופלאים אף מהצלילים שניגנה אלת המוזיקה עצמה עת כישפה את האוהבים.
לזאת, האלה לא יכלה להסכים. מלאת קנאה וכעס, ציוותה האלה על נשמת הנערה לצאת מגופה ולשזור עצמה במיתרי הנבל ובקנה החליל, כך שלא ניתן יהיה עוד להפריד ביניהם.
מאז אותו היום, לא יכלה הנערה לחדול מנגינתה ולהיפרד מהחליל או מהנבל, והייתה מוכרחה לנגן בשניהם עד כלות כוחותיה, כי רק כשניגנה יכולה הייתה לחוש את מלוא עוזה של נשמתה ולדעת שהיא עדיין חיה.
כן. כך מספרת האגדה.
יש התוהים בה, באגדה. שיתהו. הם לא מכירים את הנערה כמוני. אני יודעת. זה סיפור אמיתי.
