רגע לפני שבת: שם המקום

לכל איש יש שם, כתבה זלדה. פעם, מתוך מהירות ואולי מתוך רגע של חוסר מיקוד, התבלבלתי ואמרתי שהשיר נכתב על ידי תרצה. מישהי שישבה לידי מיהרה לתקן אותי, לא בלי לשלוח בי מבט חמור סבר ונזיפה. "שמו של אדם, כבודו," סיננה, ואני התכווצתי במקומי. זו היתה אחת הנזיפות הקשות והנכונות ביותר שקיבלתי.

סיפורו של ספר שמות מתחיל ברשימת שמותיהם של כל בני יעקב היורדים מצרימה. התורה אינה מסתפקת באמירה שיעקב ירד מצרימה עם כל בניו ובני ביתם, אינה מנסה ליצור רושם שאבי המשפחה בלבד אחראי לסיפור, אלא קוראת לכל אחד ואחד מהיורדים למצריים בשמו. בספר הנחשב לכזה שאין בו מילה מיותרת, למה הפרטים האלה של הסיפור חשובים כל כך? האם זה בגלל ההכרה או, כמו שקוראים לזה היום, הקרדיט המלא? האם זה מה שישנה למישהו מהם את הרייטינג? ואולי יש פה משהו אחר?

מה יש בשם, שואלת יוליה של שייקספיר, תחליף אותו, הרי ריח השושנה יהיה מתוק גם אם נקרא לה בשם אחר.

אז זהו, שלא. שמו של אדם מעלה בנו את מכלול הפרטים הקשורים בו. למעשים שאנחנו עושים יש תוצאות. בדרך כלל, לטוב ולרע. דברים מסוימים מצליחים, הרוב מתפתח ומשתנה תוך כדי תנועה, חלק נכשל כישלון חרוץ. סיפור פרטי שמות הבנים מדגיש את השותפות הרחבה שלהם בעשייה ובתוצאותיה כאחד. זה לא בשביל כסת"ח, אלא כדי שיהיה ברור שיש להם מקום משמעותי וברור בסיפור, הם שותפים באחריות לתוצאותיו, הם חלק בלתי נפרד ממנו. אף אחד מבני ישראל לא יוכל להוציא את עצמו מהכלל, לא יוכל להתנער מהאשמה או להתהדר בהצלחה לבדו, ופרשת שמות מוודאה שגם אנחנו לא נשכח זאת. גם אם יעקב הוא אבי המשפחה, הסיפור המלא של הירידה למצריים כולל את הבחירה שעשו כל הבנים כולם.

הבחירה המשותפת הזו מביאה לכך שאנחנו מוצאים את עצמנו בתחילתו של סיפור מורכב. רק לפני שבוע היינו בפסגת העולם, ולפתע – התרסקות מוחלטת. היינו יוסף, והנה אנחנו עבדים נידפים ברוח גחמותיו של מלך, שהדבר הראשון שאנחנו שומעים עליו הוא "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות, א', ח'). אם יש פסוק שמדגיש את הקשר בין שמו של אדם לבין מקומו וחשיבותו, זה הפסוק.

בעת ניחום אבלים, נהוג לומר "המקום ינחם", כשבדרך כלל מתכוונים ל"מקום" כשם נרדף לאלוהים – והוא, אלוהים, יעניק נחמה. אבל אפשר לפרש זאת גם אחרת: המקום שהאדם החסר לנו תפס בחיינו, משמעותו, המעשים והזיכרונות שיש לנו ממנו, הוא המקום שיהווה עבורנו נחמה.

ולמקום הזה של כל אדם, יש שם. תשאלו את זלדה.