אין ולו איש מקצוע אחד - אחד! - ראוי לשמו שעוסק בחינוך בישראל שהופתע השבוע מהתוצאות של ילדינו במבחנים הבינלאומיים. אפילו מההפתעה-כביכול כבר לא הופתענו. אני גם לא אופתע כשהדברים יירדו מסדר היום תוך זמן קצר, והשיירה תמשיך כבעבר. כי הכתובת לא היתה סתם רשומה על הקיר, היא נזעקת כבר שנים בכל מקום אפשרי. אבל כדי לשמוע זעקה, צריך להיות מוכנים גם להקשיב לה. ולא, אין לתוצאות האלה שום קשר לקורונה, לסגרים, לבחירות, ובטח לא למלחמה - המבחן הזה נעשה לפני שהיא בכלל פרצה, וגם במדינות אחרות היתה קורונה והיו סגרים. חשוב לי להדגיש שזו גם ממש לא בעיה שנוצרה על ידי שר החינוך הנוכחי. הוא רק ממשיך עם הבעיות שקודמיו כשלו כשלון חרוץ מלטפל בהן. מערכת החינוך, המערכת הכי חשובה ואסטרטגית של מדינת ישראל, מתרסקת - ואין כאן אפילו גרם אחד של הפתעה.
התמונה המרוכזת נמצאת בנתונים שאספנו במסגרת וועדת החינוך של המולמו"פ[1] - כבר כתבתי והתרעתי עליהם אינספור פעמים במהלך השנתיים האחרונות, גם כאן וגם במסגרות אחרות. הריהם שוב בקצרה:
1. כ 70% מאלה שעברו הכשרה להוראת מדעים, לא נקלטים כלל במערכת. חלק ארי ממי שנקלטים, נפלטים בתוך כשלוש שנים. זו עלות-תועלת מאד נמוכה.
2. מאלה שכן מלמדים, למרות שדרישת המשרד היא שכל מורה למדעים יהיה לפחות בעל תואר ראשון בתחום רלוונטי, בפועל, רק כמחצית (!!) מהמורים עומדים בדרישה זו.
3. כמעט 40% מהמורים למדעים הם למעלה מגיל 50. יחד עם הנתונים הראשונים, המשמעות היא שתוך פחות מעשור, מדינת ישראל תהיה ללא מורים מקצועיים למדעים.
4. כמות הלבורנטים הנדרשת להוראת מדעים היא רק שליש מהנדרש. מדע הוא תחום התנסותי – בלי לבורנטים, אין מדע. זה כמו ללמד שחייה בהתכתבות.
5. תקצוב המדעים הוא נמוך להחריד, ומשתווה לזה של מקצועות שאינם דורשים למידה יישומית והתנסותית באמצעות ציוד מעבדות. זה עיוות שאינו מאפשר למידה הראויה של מהות המקצוע.
במשפט אחד – אנחנו לא באמת מתייחסים לחינוך, על כל היבטיו, כאל מקצוע רציני.
אסביר.
לו הייתי שומעת עכשיו בת קול המעניקה לי את האפשרות לפתור רק בעייה אחת, מרכזית, מכל הנ"ל – הייתי בוחרת בשינוי מצב המורים. הם הליבה, המרכיב החיוני מכולם. אני מלמדת כבר לפחות שלושים שנה, ובכלל זה בתיכון, במכללות, באקדמיה ובמסגרות בלתי פורמליות שונות. בני נוער, סטודנטים, מבוגרים. בכל המקרים האלה, ללא יוצא מהכלל, מה שמגיע אתי הם היכולות הפדגוגיות שלי, הידע שלי בתחומי התוכן, הניסיון המצטבר, ההבנה של התהליכים השונים המתרחשים בקבוצה שמולי, המוכנות הקוגניטיבית, רגשית וקבוצתית שלהם ושלי-עצמי כמי שמובילה את תהליכי הלמידה. אלה הכלים המקצועיים החשובים ביותר שיש בידי, לטוב ולרע. הם המאפשרים לי להצליח יותר, להצליח פחות, לעיתים אפילו להיכשל. אלה היכולות שכל איש חינוך מביא אתו – וכשהן נעדרות, הוא מביא אתו גם את ההיעדרות הזו. זה לא קשור ל"חומרי לימוד עדכניים" וגם לא ל"סביבות למידה חדשניות". זה קשור בראש ובראשונה לאנשי המקצוע עצמם. למה הדבר דומה? לשיטת טיפול מתקדמת העומדת לרשות רופא. גם אם הוא למד להפעיל אותה, רק הניסיון וההקשרים שהוא עושה בין שיטה זו לבין היכולות, הניסיון והתובנות שלו והקשר למקרים הניצבים מולו, הם אלה שיקבעו את רמת הרפואה שהוא עצמו יתן. לא השיטה או המכשיר קובעים את זה. הגורם האנושי קובע את זה.
ובמערכת החינוך הישראלית, כמעט ואין מורים מקצועיים במדעים ובמתמטיקה. מנהלי מכללות מספרים שאין ביקוש ללימודי הוראה, שמסלולים להוראת מדעים ומתמטיקה נסגרים. זה לא אטרקטיבי, הם אומרים. למה שיבואו? השכר בינוני ומטה, תנאי סביבת העבודה מחפירים, מתייחסים למורים כאל רובוטים שצריכים ללמד תכניות ורפורמות לפי גחמות של שרים/מפקחים/לוביסטים כאלה או אחרים.
את הבעייה הזו לא פותרים על ידי הורדת הרמה הנדרשת, זירוז או הקלות בתהליך ההכשרה, גם לא על ידי הבאת מומחים-בתחומים-אחרים; אלא שזו בדיוק המציאות שאת מחירה היקר אנחנו משלמים ושחטפנו בפרצוף השבוע. רגע עצוב במיוחד היה לי מול אחד משרי החינוך, כשמול המשפט שלי "לרוב המורים אין אפילו תואר ראשון" הוא נזעק לתקן - "יש להם תואר ראשון, אבל לא במקצוע הרלוונטי". כאילו שאם יש למישהו תואר ראשון בשירת ימי הביניים, הוא או היא יכולים ללמד פיסיקה. כשמבקשים ממורה ללשון ללמד כימיה או לחילופין ממהנדסת ללמד מתמטיקה (ואלה עוד המקרים ה"קלים", כי אנחנו מקווים שהמורה ללשון לפחות למדה איזושהי פדגוגיה בסיסית והמהנדסת לפחות יודעת משהו במתמטיקה), מה בדיוק מצפים שיקרה? כששרים שונים מכריזים הכרזות על כל מיני תכניות חדשניות שכביכול יכניסו לבתי הספר, כמו "תכנית לאומית לסייבר", או "AI לכל ילד", אלה לא יותר מהצהרות פופוליסטיות נבובות - כי מי בדיוק המורים שילמדו את זה בתנאים הקיימים? ואיך בדיוק הילדים ילמדו נושאים כאלה כשאפילו במתמטיקה ומדעים בסיסיים ביותר, הם נכשלים? על איזו תשתית לוגית, על אילו מיומנויות חשיבה, על איזה ידע מדעי-מתמטי, כל זה בכלל יתבסס?? מה שמוביל לבעיה נוספת - קיצוצי תקציב גרמו לכך שאין ציוד, אין מעבדות, אין לבורנטים. כשלימדתי מדעים בתיכון, הלבורנטית היתה יד ימיני, שותפה מלאה לתכנון וליישום הלמידה, בין אם ביצענו אותה במעבדה, בכיתה או בחוץ. עבדנו יחד, מהסיבה הפשוטה שמדע הוא בראש ובראשונה מקצוע התנסותי. זה לא היה כל כך מזמן. עכשיו, כשאין לבורנטים, ציוד ומעבדות – למידת המדעים אפקטיבית כמו למידת שחייה בהתכתבות. כשתכנסו למים, רוב הסיכויים שתטבעו.
יש כמובן סיבות נוספות וגם בעיות נוספות במערכת החינוך, כמו מצב לימודי השפה, האנגלית, מדעי הרוח; ובעיה קשה, חריפה, של כל המערכת, בלי קשר למקצוע מסוים: ריכוזיות מוגזמת ושליטת-יתר. במקום לקבוע מדיניות ברורה ומערכתית, הכוללת נושאי-ליבה מרכזיים ודרישות כלליות, ולתת יותר אוטונומיה לשטח, (כפי שעושים במדינות "נחשלות", כמו פינלנד, דנמרק ועוד), משרד החינוך הישראלי קובע את פרטי הפרטים של כל תת-נושא בתכנית הלימודים, מפתח ומאשר את חומרי הלימוד, מחליט מה הציוד, השעות והמשאבים הנדרשים בכל מקצוע, מחלק את התקציבים, מעסיק את המורים, מאשר את ההכשרה המתמשכת שלהם, מעריך את התלמידים ומפקח על כל מורה, מנהל ובית ספר – ובחלק ניכר מהמקרים, נכשל בלאכוף חלק מדרישותיו, מה שיוצר גם חרדה, גם תסכול וגם חוסר אמון הדדיים מתמשכים.
כי מי שבסופו של דבר מובילים את המתרחש בכיתה, הם המורים. וכשהם אנשי מקצוע רציניים, הם אלה שיודעים להכיר את הלומדים ואת הקהילה בה הם עובדים. חלק מהמקצוענות שלהם היא לדעת לתכנן וליישם את תהליך הלמידה - לדעת לקבוע מה מתאים יותר ופחות, מה נחוץ, מה מיותר. הם אנשי המקצוע שצריכים לקבל את הסמכות, האחריות, הזמן והמשאבים להוביל את התהליכים האלה. במקום זה, מתייחסים אליהם כאל רובוטים שצריכים להיות ממושמעים, ו"להעביר" נושאים ותוכניות שמנחיתים עליהם בלי שהם חלק מהתהליך. "השתגעת??" אמרה לי פעם בכירה במשרד החינוך, "מה פתאום שאסמוך על המורים שהם יודעים מה נכון ללמד את הילדים?" אני מודה שנאלמתי דום. יכולתי רק לחשוב - סליחה?? היית מעלה על דעתך לטוס עם טייס שאת לא סומכת עליו? או לעלות על רכבת הרים שאת לא סומכת על המהנדסים שתכננו אותה? להיכנס למעלית שאת לא סומכת על מי שהתקין אותה? לאכול במסעדה שאת לא סומכת על הטבחים שבישלו כראוי ובתנאים הנדרשים לשמירת בריאותך את המזון שאת מכניסה לגופך? אם את לא סומכת על אנשי המקצוע שלך, איך את מעזה להעסיק אותם??
זה יכול לקרות רק אם אני לא באמת מתייחסת אליהם כאל אנשי מקצוע - ואידך זיל גמור.
בפגישותינו עם השר, ביקשנו ממנו להכריז על תכנית חירום לאומית במדעים ובמתמטיקה. הגשנו המלצות מדויקות שאותן ניתן ליישם. השבוע, הוא הודיע שתוקם מועצה לאומית למקצועות אלה. זו התחלה חשובה, אבל אם לא יעשו זאת מיידית ולא יתנו לוועדה הזו את האוטונומיה, הסמכויות, האחריות והמשאבים הנדרשים, זו תהיה עוד וועדה שמחליפה הבלי-פה ולא יותר.
**
לסיום, שתי הערות:
הערה שמתחילה בזיכרון רחוק: כבר שנים רבות שאני מביעה את דעתי על איכות משרד החינוך על במה אפשרית – מדוברת וכתובה כאחד. לפני הרבה שנים – קרוב לשני עשורים - אחד משרי החינוך לשעבר התקשר למנהל הישיר שלי ודרש ממנו "להעמיד אותי במקום", להכריח אותי להפסיק להעביר ביקורת על משרד החינוך, ואם לא אותו שר ידאג לכך שאפוטר. כאילו שאם אשתוק, הבעיות לא יהיו. הוא הפגין בכך תפיסה משולבת של בת יענה, אופורטוניזם ותיאבון מוגזם לכח.
לשמחתי, המנהל שלי דאז דגל בחופש הביטוי כערך שיש להילחם עליו, גם אם מה שאני מבטאת לא בהכרח מתאים למה שהוא עצמו חושב וגם אם זה לא מוצא חן בעיני בעל שררה כלשהו. הוא זרק את אותו השר מכל המדרגות; ואז קרא לי, סיפר על השיחה - וחייך. "תמשיכי להגיד מה שאת חושבת שנכון מקצועית ואל תדאגי," אמר. "המשמעות של הארגון שלנו היא חינוכית, לא פוליטית. כל עוד את מתייחסת לחינוך, זכותך להביע את דעתך." בזה הסתיים הסיפור. בשביל זה, צריך יושרה, ביטחון עצמי והבנה שהזכות להביע מסר חשובה יותר מהשליח.
אני יכולה לומר שמצאתי את המרכיבים האלה אצל רוב המנהלים שהיו לי מאז.
לא אצל כולם.
כמו בעבר, גם עכשיו - כל מה שכתוב כאן, הוא על דעתי המקצועית בלבד.
**
"לתת חמש" - הערה ארוכה לאלה ששאלו:
מי שמכיר אותי בשנים האחרונות לא יופתע מכך שאני לא שותפה לשיח המתלהב על "לתת חמש", ההצלחה-כביכול של תכנית המתמטיקה המדוברת בתקופתם של שרי החינוך פירון ואחריו בנט. ההכרזה "להכפיל את מספר הניגשים ל-5 יחידות מתמטיקה" היא דוגמא מצוינת לדרך שבה ממש לא צריך לטפל בבעיות המערכת. יש לכך כמה וכמה סיבות. נתחיל מכך שמבחן בגרות הוא רק אחד המדדים שתכנית חינוכית בנושא כלשהו, בוודאי במתמטיקה, צריכה לעסוק בו. נתעלם לרגע מכך שמתמטיקה צריכה להיות חלק ממכלול חינוכי, הקשור גם במקצועות אחרים, ולא איזה כוכבת-לרגע-בודדה-בצמרת. נמשיך בכך שמתמטיקה היא שפה שצריך להנחיל לא רק למי שייבחן בהיקף של 5 יחידות אלא לכלל התלמידים במגוון דרכים ורמות, בטח במערכת חינוכית של מדינה שלמה והטרוגנית. נגיע לכך שכבר בשנות התכנית, ומייד אחרי שהיא הסתיימה, היה ברור שלמרות שיש גידול במספר המורים פר תלמיד, במקצועות המדעים והמתמטיקה יש דווקא מחסור אקוטי במורים מקצועיים, שרק הולך ומחריף. אלא שבכל אלה, תכנית "לתת חמש" לא עסקה כלל. התפיסה, במקרה הטוב, היתה טקטית ולא אסטרטגית, כפי שאמר לי מפורשות אחד ממובילי התכנית: "אותי לא מעניין מה יקרה אחרי שהתכנית תיגמר, אותי מעניין שהתכנית עצמה תצליח". התכנית לא השאירה אחריה שום תשתיות ברות-קיימה, כלומר - מורים וחומרים שיוכלו להמשיך את ה"הצלחה" בלימודי המתמטיקה, ולכן היא אינה דוגמא לשינוי משמעותי ומערכתי במקצוע. היא לא יותר ממראה המשקפת חלק מהתהליכים הבעייתיים במערכת – כולל כמה שעוד לא דיברנו עליהם, כמו מעורבות-יתר של גורמים חיצוניים, שיש לי הרבה סימני שאלה על הקשר האמיתי שיש בינם לבין מקצוענות בחינוך; או אחיזת החנק ההרסנית, לא פחות, של ארגוני המורים השונים.
למתעניינים – מצ"ב כמה לינקים בנושא:
ב- 2015 התריעו שמדובר בתכנית שמסריה ומטרותיה בעייתיים מאד; ב- 2019 התריעה המשרוקית של גלובס שהצגת "הצלחתה" היא מסך עשן; ולפי נתוני משרד החינוך מ-2022, השנה בה התכנית נסגרה, כבר אז היה מחסור משווע במורים במתמטיקה - אם התכנית עמדה, כדברי מוביליה, ביעד של "הכפלת מספר המורים במתמטיקה" – הרי שהיה ברור כבר אז שהם אינם בנמצא.
[1] מולמו"פ – המועצה הלאומית למחקר ופיתוח היושבת במשרד המדע, שהייתי חלק מוועדת החינוך שלה בשנים האחרונות. הנתונים וההמלצות המלוות הוצגו במלואם בפני שר החינוך הנוכחי מספר פעמים בחודשים האחרונים.
Comments